חוה-אם כל חי

השבוע הייתי בהופעה של חוה אלברשטיין ושלומי שבן.

ההופעה הראשונה שלהם מחוץ לבועה התל אביבית.

אולם מלא עד אפס מקום ואיך לומר? נראה לי שהורדתי את ממוצע הגילאים בקהל. וחבל. זו הופעת חובה לכל אדם בארץ. טוב הנה נהייתי זקנה בעצמי.

למופע קוראים "חוה שרה שלומי מנגן". וזה בדיוק מה שקרה שם.

על הבמה המינימליסטית עלתה אחת היוצרות האהובות עלי. זה לא רק השירים , הלחנים או ההגשה שלהם זה הרבה מעבר. כמו שמוסיקה הרבה פעמים עושה לנו. נוגעת בעולמות הלא מדוברים של קיומנו.

הזמרת הזו עבורי היא קפסולה של זמן. היא מכילה בתוכה הרבה גוונים מהבית(ים) שבהם גדלתי. היידיש, הגלותיות והישראליות, אהבת המילים, השואה וניצוליה, היא מרגשת אותי ברמות אחרות.

בהופעה היא עושה מעשה אמיץ, היא עולה בלי גיטרה. היא פשוט עומדת ושרה. עטופה בעשר אצבעות שמנגנות על הפסנתר. בעצם יש בהופעה 4 משתתפים. חוה שלומי פסנתר וקול. ואחד אלוהנו או מוזה. איש איש באמונתו יחיה.

הטקסטים שהיא בחרה הם מרגשים, נוקבים, מצמררים מצחיקים מדויקים. חדים כתער ומנחמים כמו כוס תה בדיוק באותה מידה.

אני עוסקת הרבה לאחרונה בנושא של גדילה והזדקנות. אני מוצפת במחשבות ורגשות על ימים שחולפים, על הזדמנויות שמוחמצות, על השתנות הגוף, על פערי הדורות.

בהופעה קבלתי כמה מתנות. אחת מהן היא ההבנה שכשאדם מחובר למהות שלו ונותן לעצמו לצאת לאור שום דבר לא יעצור בעדו. בטח לא הגיל. המחווה הזו של אומן צעיר שהתעקש להעלות איתה מופע עד ששכנע אותה- מרגשת אותי במיוחד. הרכנת הראש שלו בפני היכולות שלה, ההתאמצות שלו להיות שם הכי טוב עבורה. הכרת התודה שלה למה שהוציא ממנה בעבודה המשותפת ממחישה לי כמה שיתופי פעולה מוצלחים הם עולם ומלואו.

רחוב אוורבוך רמת השרון

שם חוה אלברשטיין גרה. וגם אנחנו גרנו במשך 4 שנים.

המון פעמים ראיתי אותה עולה במעלה הרחוב עם שקיות מהמינימרקט. הולכת לה באטיות ובצניעות רבה. לפעמים מחייכת לעצמה לפעמים מעט קודרת. ותמיד רציתי לגשת אליה ולהגיד לה כמה היא נפלאה בעיני. במיוחד אחרי שיצא הדיסק שלה ובו השיר שדייק בעיני משהו כל כך משמעותי בקיום שלנו.

21.8.2014 עזבנו את השכונה לבית שקנינו בצפון. אני ישבתי לי קצת על הספסל בחוץ עם כדור של פקעת האדם האמצעית שמצאתי שכוח ולא נארז ולקחתי איתי. ופתאום היא עוברת. ואני אומרת לעצמי תפסיקי להשתפן, זה חשוב לך קבלי אומץ תגידי לה כמה היא נפלאה. והיא כבר חלפה והמשיכה ללכת וקמתי ופתאום היא רואה אישה בת 41 רצה לעברה עם כדור ביד. נעמדתי מולה והתחלתי לדבר מהר מהר שאני חייבת להגיד לה שאני רואה אותה מלא פעמים, ואין לי אומץ להגיד לה כמה היא נפלאה וכמה אני אוהבת את הדיסק האחרון שלה, ובמיוחד שיר אחד שמרגש אותי והיום אנחנו עוזבים את העיר וזו ההזדמנות האחרונה. ולא רציתי להחמיץ אותה. ואני מתנשפת מהריצה ומתרגשת מהמעמד כמו ילדה. והיא מחייכת ושואלת אותי: לאן אתם עוברים ? ומתרגשת אתי מהבית שקנינו בצפון ומאחלת לי בהצלחה. ושואלת אותי מה השיר האהוב עלי ואני עונה לה. והיא רואה אותי ואני אותה. רגע כזה.

(מה שלא ספרתי לה אז ברחוב אוורבוך הוא שבעצם היא היתה בת בית אצל סבא שלי בירושלים בתחילת דרכה, ושאבא שלי במסגרת מופעי שירים ביידיש שערך והפיק פעם שיתף איתה פעולה. עולם קטן. סגירות מעגלים.

מה את רואה /חוה אלברשטיין

מה את רואה, מה את רואה שאת יוצאת אל הרחוב צעירה ויפה מה את רואה, מה את רואה את לא רואה אותי כשאת חיילת במדים פתאום כל העולם עונד דרגות חובש כומתות של יבשה אוויר וים כל העולם צבא תודי שזאת חידה איך לא הבחנת בזה עד כה תודי שאת תלמידה מה את רואה, מה את רואה שאת יוצאת אל הרחוב צעירה ויפה מה אתר רואה, מה את רואה את לא רואה אותי שאת בהריון פתאום את מבחינה שיש נשים בהריון בכל רחוב בכל פינה כל העולם בהריון את מחייכת במבוכה שאנשים לא מוכרים לך לוחשים בהצלחה מה את רואה, מה את רואה שאת יוצאת אל הרחוב צעירה ויפה מה אתר רואה, מה את רואה את לא רואה אותי שמישהו קרוב נפטר את מגלה פתאום טורים טורים עם מודעות של אבל בעיתון ופה ושם מכוניות נוסעות בשיירה קטנה ובאורות דלוקים ביום ואת כבר בטח מבינה מה את רואה, מה את רואה שאת יוצאת אל הרחוב צעירה ויפה מה אתר רואה, מה את רואה את לא רואה אותי יום אחד תבחיני בי יושבת על ספסל בגן זוג נעליים עם שרוכים וכובע קש קטן צוחקת אל הציפורים ומחייכת לעצמי תבואי אליי תשבי איתי ותצחקי כמותי וביחד נראה את כל הדברים ילדות מתבגרות חיילות במדים התחלות וסופים ושוב התחלות ואנחנו רואות ולא נראות.

החוה הפרטית שלי.

היא דודה שלי. היא עבורי אחד המקומות בהם אני תמיד יכולה להניח ראש, להיות נראית ומוכלת. אהובה בצורה פשוטה ולא מורכבת.

היא ואני הלכנו להופעה הזו יחד השבוע. הזמנתי אותה לבוא. בעצם זו הייתה אזכרה פרטית שקיימנו לסבתא שלי שנפטרה בנובמבר לפני 3 שנים.

לרגע אחד במופע הבנתי פתאום שאני בעצם פוגשת 3 חוות בבת אחת : את הזמרת , את דודה שלי, וגם את אמא של סבתא שלי שנספתה בשואה שעל שמה היא קרויה.

וכולנו רקמה אנושית אחת חיה.

התמונה: צולמה בשנותיה האחרונות של סבתי, כשהנוכחות שלה היתה כבר דמנטית . לקחתי את הפקעת (האמצעית במקרה הזה) לבקר אותה. להראות לה שהיא נצחה. שהדורות ממשיכים.