התחלה של התחלה

לפני שנתיים השתתפתי בקורס. במהלכו ציירתי ציור (זה היה קורס לשילוב אמנות ויצירה בתהליך האימון כדרך לפגוש את התת מודע) . התרגיל היה לצייר מרחב כלשהו , לצייר את השינוי שאנחנו רוצים שיקרה בו. ציירתי את מרכז הבית שלנו. ציירתי יצוגים שלי של יוסישלי ושל פקעות האדם שלנו . ציירתי ענף ירוק מעצי הזית שניבטים מהפּטְיוֹ. ציירתי מערבולת שהרגשתי שיש בה נצנצים אבל היא מערבולת. הייתי מבולבלת. ציירתי אותה והלחיים שלי האדימו. מהרצון החזק לבהירות ושקט. שאר הנייר נשאר ריק. נעצבתי שהוא ריק לא ידעתי מה להכניס בו. ואז התבקשתי לדמיין ולראות מה אני רוצה להוסיף לחלל הזה בבית שלנו שבחרתי לצייר. ודמיינתי שטיח אדום שיונח בו, ודמיינתי שהוא יוביל לקליניקה שתהיה לי מתישהו איכשהו אולי אולי פעם בבית. ושמחתי שהדף התמלא לי. אהבתי את השטיח האדום המדומיין הזה. עשה לי נעים בלב לחשוב שתהיה לי פעם קליניקה . נצבט לי הלב כי לא היה לי מושג איך זה יקרה. ואם בכלל. עוד לא הייתי שם. השיעור נגמר, הכנסתי את הציור לתיקיה הצהובה. הקורס נגמר. שמתי אותה בפינת חדר העבודה שלי והיא צוברת שם מאז אבק.

והיום פתאום נזכרתי. והבנתי. והצטמררתי.

לפני שנה קנינו שטיח אדום לסלון. לפני חודש סיימנו לשפץ את החלל שהפך להיות הקליניקה שלי. יש לי שטיח אדום שמוביל לקליניקה משלי. פתאום נזכרתי בציור הזה. הרי זה היה שם כבר לפני שנתיים. כולי מעורבלת, עצמתי עיניים ודמיינתי. הנחתי שם התחלה של התחלה. ושכחתי ממנה.

המציאות בעיני היא כמו קוסמת עיוורת כזו, שיודעת לחולל ניסים. אבל אנחנו חייבים לתת לה כיוון. התחלה של התחלה.

אני מסתכלת עכשיו בציור הזה. ושמחה כל כך שנתתי לו להעלות אבק בפינה, הוא היה שם כל הזמן. כמו חיכה לזמן שלו להפוך למציאות. כמו ילדה חלמתי. כמו ילדה ציירתי. כמו ילדה התבלבלתי. וגדלתי.

התחלה של התחלה 2

הטבע ואני לא מחוברים ממש. לפחות לא היינו. עד שעברנו לבית משלנו. קבלנו בירושה מהדיירים הקודמים עצי פרי, הם היו די מוזנחים. בשנה הראשונה קבלנו 3 מנגו המון פסיפלורות, ענבים סגולים שגילינו ממש במקרה, ועץ אבוקדו שצומח וצומח ועדין אין עליו פרי. עץ הרימון העציב אותי. בשנה שעברה היו עליו פרחים כתומים כאלה, והתרגשתי אבל הפרח נשר ולא הפך לפרי. לסבתא שלי היה בחצר עץ רימון, זה הדבר הכי קרוב לטבע שהיה לי בילדותי. ותמיד משהו התפספס עם הקטיף שלהם. או שהם עדין לא היו בשלים מספיק. או שהשכנים כבר קטפו את כל הבשלים ולנו נשארו אלו הפצועים או עם התולעים. בזכרון שלי בקושי הצלחנו להנות מהרימונים האלה, למרות שהם היו כל כך נגישים וקרובים. והשנה היתה פריחה ממש גדולה במנגו שלנו והיו די הרבה ניצני פרי חדשים שגדלו מיום ליום. וזה שימח אותי, אני אוהבת מנגו והדבקתי את פקעות האדם שלי בחדוות המנגו. אבל כשאני חושבת על הרימון שפרח בכתום בא לי לבכות. כל כך רציתי השנה, בכל הגוף שלי רציתי, שהפרח יהפוך סופסופ לפרי. וכל יום נעצרתי לבדוק לראות אם כבר יש סימנים של רימונים קטנים קטנים שצריכים את הזמן שלהם כדי לצמוח. ושנוכל לקטוף אותם בדיוק בזמן. אולי יש לזה הסבר בוטני, ואולי בגוגל יסבירו לי למה זה לא קורה. למה כל הפרחים שוב נשרו ולא הפכו לפרי, אבללא בדקתי. אני פשוט חיכיתי לנס. והבטחתי לעצמי שאם לא השנה אז בשנה הבאה.

לפני שבוע במשחק כדורגל סוער בדשא פתאום מתוך הענפים התגלה לנו רימון יחיד. שצמח. בלי שראינו. זה הצליח. הרימון הראשון שלי. התחלה של התחלה. העץ שלנו נותן פרי, ובראש השנה נאכל ממנו. מהרימון האחד שלנו.

מזכירה לעצמי להגשים חלומות השנה אבל לא לשכוח לזרוע גם התחלות של התחלות. לדמיין את מה שעדין אולי נראה לא אפשרי. לטעת את הזרע שלו ולתת לקוסמת העיוורת שהיא המציאות כיוון.

התחלה של התחלה.

נכון חתיך הרימון הראשון שלי?

בכל שנה אני מכינה כרטיס שנה טובה. כזה שנותנים ביד למי שאוהבים. זו תמיד תמונה שנלכדה במצלמה ברגע מיוחד שלנו בשנה החולפת, וממנו גם נולד האיחול שמרגיש לי הכי נכון.

אז הנה הוא כרטיס השנהטובה שלנו.

ניתן להסתכל עליו משני הכיוונים. ובשני המקרים הוא מופרך ומציאותי בו זמני.

שהכל יהיה אפשרי.

שנה טובה!