אבן ירושלמית

פקעת האדם הבכורה שלי בקייטנת סוסים באחד הקיבוצים בסביבה. כחלק מהקמפיין שלי לעשות דברים כיפיים ומשמעותיים שלא עושים במהלך השנה.

כל בוקר כשאני מביאה אותה אני מסתכלת על הבתים בהרחבה של הקיבוץ. נזכרת איך פעם הייתי מזילה ריר על כל בית כזה כמו חלום שלא התגשם. אבל הוא התגשם אז אני מחייכת . ואז מתפנה לשים לב שיש פתאום בית אחד שבנוי קצת אחרת. האבנים בו מחוספסות כאלה בולטות ואני בכל פעם מחדש מופתעת לגלות שזו אבן ירושלמית. זה כמובן ישר לוחץ לי על הPlay של מנהרת הזמן הפרטית שלי. של ילדותי . בעיר הזו.

אני מהנשים שהעיר הזו לא עושה להן טוב. מאלה שבשער הגיא חזרה לכיוון צפון משהו נפתח להן שוב בנשימה. אי שם בשכבות של ילדותי. בתוך תוכי. טמונים שכבות של זכרונות. מראות רבים שכבר שכחתי... (אהוד מנור-גאון). הזיכרונות האלה פתאום עולים ופוגשים אותי האישה הבוגרת. האמא שמסיעה ילדה כל בוקר לרכב על סוסים.

אם נרצה ואם לא הילדה שהיינו נמצאת בקרבנו. ואני יותר ויותר מעיזה לשלוח לזו הפרטית שלי חוטי זהב לטוות לה מרבץ נעים לשהות בו. הילדה שהייתי היא גם האמא שאני היום וזה מענין לראות איך מה שהיה או לא היה לה משפיע על הדור הבא.

מעשיה על מרפאת השיניים.

בירושלים שבה אני גדלתי היה רק בעל מקצוע אחד לכל דבר. היה רק תָּקָן אחד של מכונות כביסה ומקררים. הייתה רק חנות אחת מיתולוגית של מעילים, והיתה גם רק רופאת שיניים אחת. זו שטיפלה באמא שלי. ואליה נלקחתי בגיל 8 בערך, בפעם הראשונה. והיו לי כמה חורים וסתימות שצריך לעשות. והיא היתה אישה די מבוגרת. נחמדה בצורה קרירה עם לב טוב אבל ששכח איך לעבוד עם ילדים. ויום אחד באמצע הטיפול אמרתי די לא רוצה יותר וקמתי והלכתי. השארתי את אמא שלי פעורת פה וגאה בבתה הדעתנית.

אז לא הייתה ברירה וגילינו שיש גם רופא שיניים לילדים בירושלים. והלכנו אליו לאחר כבוד ונמסתי מהחיוך האסרטיבי שלו והחום של הידיים שלו והוא טיפל בי עד גיל 18 . עד שכבר רשמית וחוקית אי אפשר היה לבוא אליו. כי הוא רופא ילדים. ויש חוקים. ויש כללים.

כבר כמה שבועות אני מבינה שיש לפקעת הקטנה שלי (3.5) חורים בשיניים וצריך להוציא את צוואר בת היענה האימהי שלי מהחול ולקחת אותה. אז לקחתי לבדיקה שהפכה להיות הכנה לטיפול . והרופאה המקסימה, שהיא קצת ילדה בעצמה, אמרה שיהיה בסדר. שהיא הכינה אותה והראתה לה מה יהיה בטיפול , והבטיחה שכשנבוא בפעם הבאה זה יהיה צ'יק צ'אק.

אז באנו. והיו דמעות וחששות וכאב והרופאה הזכירה לה שזה רק דגדוג, אבל הלא פראיירית לחשה: זה כואב!! וחצי שעה של שידולים בכל מיני דרכים. ולא. הולכים הביתה.

אני אומרת לפקעת שלי בדרך הביתה אבל בפעם הבאה נצטרך לבוא שוב, ואת תצטרכי לעשות את הסתימות האלה. והיא עונה לי: בסדר אמא אני מבטיחה.

ואני מחייכת עם ספק גדול בליבי. והיא כמו מרגישה שואלת: את סומכת עלי אמא?

ואני עונה לה : כן.

ועוברים ארבעה ימים והתור שלנו בשבע בערב, והיא צריכה להיות בצום שלוש שעות לפני, ויוסישלי לא יכול להצטרף ומציע שאולי אדחה, בגלל השעה. בגלל האתגר. ובא לי, ממש בא לי לדחות. כי למי יש חשק להתמודד עם הדבר הזה. אבל אני אומרת בליבי ננסה. יש ברירה? או שנצליח או שלא. זה תהליך.

והפעם אני נערכת מראש. אנחנו מקדימות בכמה דקות והיא עוברת לשבת עלי ליד ההגה. ואנחנו עושות תרפיית צחוק. פשוט מתגלגלות מצחוק. אלוהים יודע ממה.

אנחנו עולות לחדר ההמתנה. אני באתי ערוכה. עם קעקועים וחרוזים כדי שההמתנה תעבור בנעימים . ואנחנו גוזרות קעקוע אחרי קעקוע וממלאות את כל היד שלה וגם קצת את שלי. ועם האנרגיה הזו נכנסות לרופאת שיניים. ואני מבינה שהשליטה צריכה להיות בידיים שלי . כי אני מכירה את הבת שלי הכי טוב. הרופאה המקסימה מחייכת ואנחנו מראות לה את הקעקועים והבלח של שניה אני מוצאת את עצמי אומרת לה: אם תעשי לנו סתימות טובות, אבל רק אם הן תהיינה טובות, אנחנו ניתן לך קעקוע בסוף. ורואה בזוית איך פקעת האדם שלי מזדקפת בגאווה. והרופאה אומרת : יאללה זורמת. ומתחילים.

אני יושבת על כסא הטיפולים והפקעת שוכבת עלי. ואני מצמידה לה את המסיכה עם גז הצחוק (צחוק עאלק) ובודקת כל שתי שניות אם היא בסדר. והרופאה אומרת לי :אמא תרגעי. אבל אני רק נרגעת כשהיא שואלת את הפקעת: את תתני לי מדבקה, את זוכרת שהבטחת לתת לי מדבקה? והפקעת עם כל המכשירים בפה צועקת עליה: זה לא מדבקה זה קעקוע!

היא בסדר. חיה ובועטת בעצמה.

והדקות חולפות והסתימות מתרחשות ואני בתוך זה שרה לה במנגינה שהמצאתי זה עתה באוזן כמה אני גאה בה. והיא רפויה שוכבת עלי מוכלת בידיי. כסא עם פוטנציאל להיות כיסא עינויים הופך לשעה קלה שוב לרחם.

והטיפול הסתיים. הפקעת הגאה קופצת מהכיסא ומוציאה קעקוע ומגבון ונגשת בביטחון, הרופאה מושיטה יד והיא עושה לה קעקוע. ואני מחייכת. והרופאה גם. פעם ראשונה שזו לא המטופלת מקבלת פרס בסוף הטיפול, אלא הרופאה. את זה לא לימדו אותה בבית הספר לרפואה.

ואז מותר לנו לאכול רק דברים לבנים אז יש גלידה וניל. ושוב עולם הפוך. לפני ארוחת ערב מתחילים בקינוח. איזה כיף. ואז פסטה ברוטב שמנת בבית קפה ונהיה לנו יומכיף. אמאבת. לא יודעת מי נהנתה יותר. אני או היא.

עולם מופלא של ילדותנו רדום בפנים בצל צלילים איתנו הוא עד יום מותנו חבוי בתוך תילי מילים.

ואח"כ ברחוב צועדות להן חזרה לאוטו שמחות אך עייפות שלוש יְצוּרוֹת.

ילדה אחת ואמא שלה, וגם הילדה הירושלמית ההיא שטוותה הרגע עוד חוט זהב אחד שיעטוף את האבן הירושלמית שהייתה.

אתמול לפני השינה הפקעת שאלה אותי אמא נכון שאת שמחה עלי? ועניתי לה בוודאי, אני שמחה מאד שאת הבת שלי. אז היא מתקנת אותי: התכוונתי שאת שמחה עלי שהבטחתי לך שיהיה בסדר ברופאת שיניים. אה, עניתי, סומכת עליך.

סומכת ושמחה.